מאחלים לנו סופשבוע גשום, אז כיצד זה מתקשר לעבודה שלנו בסטודיו?

בשבועיים האחרונים למדנו על התיאורית "מצה מאקייה" ו"נוטן",

חלק מאיתנו , כבר משתמשים בתיאוריה לעבר הפרקטיקה והתוצאות מתקבלות יפה בשטח.

והשבוע התחלנו לעסוק בסדנת "קינצוגי "בהמשכים וליצור את השלב הראשון .

השבוע רבים מכם ביקשו לקבל שיעורי בית.

בשביל זה יש לנו את סופי השבוע הגשומים, כדי לחשוב , לנשום , להקשיב ויותר מכל להתבונן.

מהי התבוננות?

מתוך ויקיפדיה: התבוננות, במובנה האחד היא עיון, מחשבה חוקרת ומעמיקה, הסתכלות פנימית, אל תוכיותם של הדברים; במובנה השני, היא חוויה מיסטית, קונטמפלציה, התנסות רוחנית של אנשי סוד ומסתורין – מיסטיקנים. במדעים ובאמנות בעת החדשה התבוננות עשויה להשתמע כתצפית מסודרת בתופעות.

המונח העברי התבוננות משמש גם לתיאור מצב נפש של התעמקות בעצמי, אינטרוספקציה בלעז, לפעמים תוך כדי פרישות.

באמנות: כאשר אנו מציירים או מפסלים, בראש ובראשונה אנו מתבוננים.פנימה או החוצה.

האובייקט עליו אנו מתבוננים - הוא יותר מעצם אותו אנו רואים , או רעיון עליו אנו חושבים, או רגש אותו אנו מרגישים

שיעורי הבית שלנו לימים גשומים אלו.

הם להתבונן , לנשום אל תוך ההתבוננות , לנסות לנקות כל מחשבה ( פיטפוט)שלא רלוונטי ף מראשנו ורק להתבונן.

ניתן לרשום במילים על נייר את הדברים אותם אנו רואים, מה זה גורם לנו לחשוב? להרגיש?

לדוגמה?

אני מתבוננת על עץ ?

איזה עץ זה? מה גילו? מה גובהו? מהיכן אני מתבוננת עליו? מהי השעה ביום שאני מתבוננת עליו? האם אבקר אותו בשעה אחרת? מהם גודל העלים? הענפים? ביחס אלי? ביחס לסביבתו? מהו חוזקו? מהם צבעיו? מהי הזוית הכי מתאימה לי ולו לכדי ביטויו? באיזה מדיום אצור אותו? באיזה גודל? באיזו טכניקה אבחר להתחיל?

מה העץ הזה מזכיר לי? האם הזכרון הזה נכון לי? האם זהו זיכרון שמפריע לי? למה? אם מפריע לי כיצד אבטא את זה בעבודתי? האם הזכרון גורם לי לתחושת נועם? למה? האם בחרתי בעץ הזה כי הוא יפה בעני? למה הוא יפה?

תוך כדי הברור הפנימי הזה, הדימוי מקבל מימד אחר במוחנו.

ניתן לעשות סקיצות של הדימוי- ללמוד אותו דרך היד.

בכל התהליך יש לשים לב למופע של הנשימה בגוף שלנו , להקשיב לדופק. האם אנו מאבדים סבלנות? כיצד לגרום לעצמנו להתרכז בדבר אחד בלבד מבלי שזה יקפיץ אותנו.

האם הדימוי הוא מהאינטרנט? האם יש דומים לו?

בבקשה לעבוד מול reference- המקום ממנו אנו שואבים את ההשראה והדימוי- באיכות מעולה בלבד, פחות ממעולה, זה "מקל בגלגלים"

סיכום דברים לתוכן שלמדנו בשבועיים האחרונים:

"מצה מאקיה" ו"נוטן":

אם יין נשפך במסעדה באיטליה, המלצר עלול לפלוט את המילה "macchia" (מאקיה) – פירושה הוא כתם, בין היתר. חשבו לרגע על כתם יין אדום שנשפך במקרה. הצורה של הכתם היא מופשטת למעשה, כמו במבחן כתם הדיו של רורשאך. למעשה, כל הדברים שבמציאות נראים כך לעין באלפית השנייה לפני שהמוח "קורא" את הצורה ומפענח מה נמצא איפה.

לעתים מרובות נאמר כי חלק מהתרגול של האמן הוא ללמוד לראות.זו דרך קיצור לומר שהתרגול הוא למעשה ללמוד להגיע לערנות מודעת, להערכה ביקורתית ולהתלהבות רגשית שהם חלק מהתהליך התפיסתי. תחילת התהליך נעוצה בחישה של קרני האור ושיאה הוא רגש, אסוציאציה והענקת "משמעות". התהליך התפיסתי הוא, מבחינת רוב האנשים, שרשרת אירועים בלתי-מודעת לחלוטין. עבור האמן, לעומת זאת, תהליך זה לא יכול להיות מובן מאליו. אם ננסח מחדש את הנרי ג'יימס, האמן הוא מישהו שדבר אינו נעלם מעיניו. חוש הראייה הוא כמו הצדפה שמסתירה בחובה את הפנינה, או הסחופת המכילה גרגרי זהב. זה לא מספיק להעתיק את מה שרואים. צריך לחפור בשביל לחשוף את האוצר, לנפות אותו מהחול. איך עושים את זה? מציירים מצה-מאקיה (mezza-macchia) - זו דרך אחת. בהתאם לרעיון זה חיו ועבדו האמנים האיטלקיים מקבוצת המאקיאיולי שפעלה בטוסקנה בשלהי המאה ה-19.

המצה-מאקיה הוא הנכד של הציורים בעלי הקיארוסקורו הקיצוני של קרוואג'יו מהמאה ה-17. קיארוסקורו ("כהה-בהיר" או "אור וחושך") הוא למעשה האופן השיטתי של נפילת האור על חפצים שונים: לאונרדו דה וינצ'י ואמנים אחרים מהרנסנס הבחינו באופן שיטתי זה והטמיעו את תובנותיהם באמנות הציור. ההשוואה בין הבדלים טונאליים במציאות לבין הטווח הטונלי שבציור אפשרה ליצור אפקטים תלת-ממדיים של אור וצל בדרכים חדשות ורבות השפעה.

אז מאיפה צץ המונח מצה-מאקיה ומה זה בדיוק?

כבר במאה ה -16, וזארי (Vasari) השתמש במילה "מאקיה" לתיאור הקיארוסקורו הגס והמעודן פחות בציוריו המאוחרים של טיציאן, איכות שאנו מכנים היום "ציורית" (painterly).בחלוף הזמנים, קיבלה המילה מאקיה משמעות נוספת: היא לא ציינה רק את הצורות הטונאליות ההכרחיות לנושא הציור, אלא גם את השפעתו על הצופה, או השפעתו הרגשית. מצה Mezza, באיטלקית, פירושו חצי. המונח מצה מאקיה mezza-macchia, בהוראתו באקדמיות לאמנות ובסדנאות הציירים של איטליה, היה לסוג של קיארוסקורו מצומצם, שמדלג על כמה מגוני האפור המצויים בסולם ההדרגתי האופייני לתקופה הקלאסית. במצה מאקיה אין 50 גוונים של אפור, יש עד 2,3.

ה"מצה-מאקיה" מבחינת האומנות המערב אירופאית ממלאת את אותו התפקיד של ה"נוטן" (Notan) באמנות המזרח הרחוק, חקירה של האור והצל. בדומה למצה-מאקיה, בנוטן יש שניים או שלושה טונים בלבד. שם המשחק הוא לצמצם את האנדרלמוסיה והמורכבות של המציאות הנראית לעין. הדפוס המתקבל, שאינו כולל פרטים או דברים הניתנים לזיהוי ("שניתן לייחס להם משמעות"), חושף את כוחות התכנון המופשט שיכולים לעזור ביצירת קומפוזיציה או לחבל בה. בעבודתם של ציירי מופת מאוחרים יותר, במיוחד בעבודתו של פוסן, שמבחינתו רישום היה חשיבה ויזואלית ולא עבודה גמורה, צמצום הנושא לגושים פשוטים של אור וחושך התהווה לדרך יעילה לבדיקה ולפתרון בעיות בקומפוזיציה.

"קינצוגי" .

(באנגלית Kintsugi ביפנית 金継ぎ)היא אומנות תיקון ושחזור (רפאות) כלי חרס ביפן. "קין" ביפנית הוא מוזהב. "צוגי" ביפנית הוא חיבור. מכאן הפירוש המילולי של קינצוגי הוא "חיבור עם זהב" או "חיבור מוזהב".

קינצוגי, או לעיתים קינצוקורי – Kintsukuroi (ביפנית 金繕い - תיקון מוזהב) היא טכניקה אומנותית יפנית העוסקת בתיקון כלי חרס שבורים באמצעות לכה יפנית ואבקת זהב (לעיתים כסף או פלטינה). השימוש באבקת זהב בשילוב עם לכה מתכתב גם עם טכניקת הקישוט היפנית מאקי-אה maki-e(אנ') (ביפנית 蒔絵 - תמונה בתרסיס) בה נוצרים עיטורים על ידי פיזור אבקת זהב על לכה. אומנות הקינצוגי הופיעה ביפן לפני כ-400–500 שנה ומיושמת שם, גם כיום, באופן נרחב.

תיקון כלי קרמיקה בשיטה הסינית, באמצעות מהדקים מתכתיים.

השימוש בלכות לציפוי ולקישוט כלים וחפצים הוא מסורת עתיקה ביפן, ובשלב כלשהו חל שילוב של מסורת זו ביחד עם טכניקת מאקי-אה (זריית אבקת זהב) כדי ליצור שיטה לתיקון כלי חרס. קינצוגי קשור במקרים רבים לכלים קרמיים המשמשים בטקס התה היפני. אחת ההשערות על מקור הקינצוגי מספרת על שוגון בן המאה ה-15, בתקופת מורומצ'י (Muromachi נקראת גם תקופת אשיקאגה), בשם אשיקגה יושימסה(אנ') (1358-1408 Ashikaga Yoshimasa), ששלח לתיקון בסין את קערת התה שלו שנשברה. אך כשחזרה הקערה התאכזב השוגון מהתיקון שנעשה באופן גס באמצעות שידוך במהדקים מתיילי מתכת.[2] מכאן נובעת ההבנה שטכניקת הקינצוגי לא הייתה בשימוש במהלך המאה ה-15.,ייתכן ששיטת קינצוגי התפתחה במקביל לגידול בתפוצת קערות התה ולפריחת טקסי התה היפנים שחלה במאה ה-16. ייתכן וכתוצאה מכך פותחה על ידי אמנים יפנים שיטת תיקון המשלבת את השימוש המסורתי בלכה ובאבקת זהב ממסורת המקי-אה, כך שלא הסתירה את הנזק אך העניקה לו יופי אמנותי אסתטי. ההתייחסות המתועדת הראשונה לקינצוגי מספרת על לוחם יפני, בן המאה ה-17, שהואשם במניפולציות בשוק קערות התה באמצעות קניית קערות פשוטות, שבירתן, תיקונן באמצעות קינצוגי ומכירת הכלים המתוקנים במחירים מפולפלים. זו היא עדות לכך שבמאה ה-17 היה כבר שימוש נרחב בקינצוגי לתיקון ולקישוט כלים ביפן.

קינצוגי מהווה ביטוי לתפיסה פילוסופית הרואה בשבר ובתיקונו כחלק מההיסטוריה ומאופיו של הכלי, ועל כן אף מוסיף לערכו ולמראה האסתטי שלו. הקינצוגי תואם את תפיסת הוואבי-סאבי (wabi-sabi) בזן היפני, המאמצת פגמים וחוסר שלמות, מטפחת פשטות וחוסר יומרה, ומעריכה את הישן - במיוחד אם יש בו עדות לבלייה וחספוס שיצר הזמן החולף. האסתטיקה היפנית מעניקה ערך לסימני שחיקה הנראים בכלי חרס כתוצאה משימוש תדיר לאורך זמן רב. וכך, גם שבר ותיקונו בשיטת הקינצוגי, מהווים אירוע נוסף בחיי הכלי, מעשירים את ההיסטוריה שלו ומחזקים את הקשר לבעליו. לאורך ההיסטוריה טיפחו חכמי הזן את התפיסה על פיה כלי קרמיקה יומיומיים, כגון סירים קערות וספלים, שנישברו או ניפגמו בדרך כלשהי, אינם צריכים להיות מושלכים. עליהם להמשיך לקבל תשומת לב והערכה, ולהתרפא בתשומת לב רבה – גישה המסמלת התפייסות והשלמה עם כשלים ופגמים החלים עם הזמן העובר, ומעצימה בכך ערכי יסוד של הזן. על פי זן יש לאסוף בזהירות את שברי הכלי שנשבר בשגגה, כולל כל הפיסות הקטנות, להרכיבן מחדש ולאחותן באמצעות לכה, ובסוף התהליך להדגיש את קווי השבר עם אבקת זהב עשירה. אסור שיהיה בתהליך ניסיון להסתיר או להסוות את הנזק. הרעיון הוא להעניק לקו השבר יופי ועוצמה ולהדגיש באמצעות עורקי הזהב את ערכם החיוני של כשלים ושברים.

האמנים שעסקו בתיקון קערות התה היו אמני כלי לכה יפניים שהתמחו בטכניקות מסורתיות הקשורות ללכות (למשל יצור קערות, קופסאות ומגשים מעץ מצופים בלכה) וכן בטכניקת צביעה וקישוט כלים כאלה באבקת זהב או כסף בסגנון המאקי-אה. באופן מסורתי לביצוע קינצוגי נדרשת לכה יפנית הנקראת אורושי(אנ') (urushi) המופקת מלשד עץ הלכה הסיני(אנ') (בשמו הלטיני Toxicodendron vernicifluum). מוהל העץ הזה, עובר תהליך פולימריזציה והתקשות תוך כדי חשיפה לחום, ונמצא בשימוש כבר כ-9000 שנים, כדבק, חומר מילוי וצבע בידי אמני לכות יפנים. היום משתמשים בדבקים סיליקונים, ואין צורך בחומרים המסורתיים