זאת השנה ה13 מאז שפתחתי רשמית את סטודיו ינשופים.  לאחרונה החלטתי להתמקד בעבודה רק עם אנשים בגילאי 18+ עד 120, מתוך שליחות והבנה שאלו הם האנשים הזקוקים לי ולעשייה האמנותית שאני מלמדת יותר מכל .

​

בכל השנים , אני שומעת ופוגשת הורים וסבים, שמספרים לי : כיצד הם רוצים להעניק לעצמם את המתנה הזו של עשייה, לימוד והתפתחות באמנות.

התלמידים בסטודיו מספרים, כיצד יש להם חברים שפשוט זקוקים לדבר הזה.

אני רואה כיצד אנו כתרבות, שמים את עצמנו במקום האחרון. 

קודם המשפחה, הבית, העבודה,( או בסדר הפוך) ואז התחייבויות כאלו ואחרות- חוגים לילדים ,ספורט (כי צריך), ואנו מעבירים כך שנה אחר שנה . ובשנים שחולפות שומעים ומספרים לעצמנו ולאחרים, שיהיה טוב,  "יום אחד אגיע לזה, יום אחד, אשקיע בעצמי, אצייר, אפסל, כמו שתמיד חלמתי, לפחות אנסה"....

רבים מגיעים לגיל הפנסייה, אז הכלה מבקשת עזרה בימים : ראשון ורביעי ופעילות הספורטיבית קבועה בימים שני וחמישי,

(כי צריך), החתן בעבודה והילדה האמצעית שוב צריכה עזרה עם הנכדים. קניות, סידורים ועוזרת בית וכך עוברים להם השבועות... והחלום לצייר ולפסל ליצור ולהעניק לעצמי את המקום המיוחד, המעניין,שכולו שלי, נדחה, נדחק ונחנק.

​